רבי שלמה
מלוצק
מגדולי תלמידיו של המגיד ממזריטש, היה
נאמן בית רבו המוציא ומביא את כל דבריו, היה רושם ומעתיק
את דברי רבו בדייקנות מרובה מה ששמע בעצמו
ומה שרשם מפי אחרים, חברים ותלמידים. לאחר
שבדק את דברי תורת רבו והשוום עם העתקות אחרות
כינסם בספר הלקוטים "מגיד דבריו ליעקב".
רבי שלמה שימש מגיד מישרים בסקאהל ובקוריץ,
היה מכובד מאד בעיני צדיקי הדור, אך בימי זקנותו
נתעוררה נגדו מחלוקת מצד תלמידיו של המגיד
רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב, ורבי משה לייב מסאסוב
יצא להגן על רבי שלמה והזהירם על כבוד מי "שהיה
משמש לפני ולפנים בקודש הקדשים אצל הרב המגיד
ממזריטש".
ספרו "דברת שלמה" יצא אחר פטירתו בלבוב
תרי"ט על ידי הרב ישכר בר מסקאהל. רבי שלמה נפטר
בי' שבט תקע"ג. יורשו הרוחני היה בנו הצדיק רבי
דוב בעריש מאלעסק.
סיבת
הגלות
סיבת
הגלות הי' לברר הניצוצות כידוע, ולזה צריך להעמיק
ולדבק עצמו לשורש החיות הניצוץ ההוא, וגם ע"י דביקותו
בבורא ית' יתעלה הניצוץ ההוא. אמנם צריך שידע האדם
מזה ויבקש מהקב"ה עזר ר"לוֹ; שתהי' דביקות הבורא
בלבו ובמחשבתו כדי כשיעמיק וידבק עצמו בשורש
החיות של הניצוץ ההוא ויעלהו, ואל יעכב אותו
הקליפה הגדולה המסבב ומלביש הניצוץ ההוא שהוא
כלוא ושבוי בתוכו. דברת
שלמה שמה.
ישראל
אישון עינו של העולם
הבנת
הענין והשכל הוא עיקר הראיה אמנם עכ"ז השכל בפ"ע לא יוכל לראות, דהראיה ע"ז
שכשעוצם עיניו או בלילה, הגם שיש לו שכל וחושב בשכלו דבר
זה, אינו
רואה כלום. והטעם, שהשכל הוא רוהני והדבר הנראה
הוא גשמי ואינו יכול להתערב ולהתגשם. אמנם, ע"י העינים
שהם גשם דק וזך וספירי, והשכל נמשך לתוך דקותו ונתצמצם
ונתערב ונתעבה קצת בהצטרף זריחת השמש או אור
הנר יכול השכל לקבל ולראות דבר הנראה אע"פ שהוא
מגושם. כך ע"י הנבראים נתגלתה ראייתו ואור שכלו
ית' לנו כי בודאי בכל דבר יש דקות וזכות וספירי
המקבל היות מהבורא ב"ה, כמבואר, שיש אברים דקים וזכים המקבלים
חיות כמו הלב והראש ועוד שאר איברים דקים וזכים
כמו העורקים, ובאברים אלו שורה החיות והם הטוב
והמובחר שבכל האברים, כן הוא בכל הדברים ובכל הברואים, דקות וזכות
והטוב שבהם, ששם שוכן ושורה החיות הבורא ית' שהוא
כולל רוחני ושכלי, ועי"ז ראיתו ית' נרא' לנו בכל דבר. וזהו וירא ה'
כי טוב ר"ל; דרך הטוב שהוא הדקות והזכות שהדבר הזה
נראה ראיתו ית' כמו אצל אדם כנ"ל, והנה בכללו כל
העולם הנה האבר הדק והזך אשר דרך שם הולך ראיתו
ית' הנה הם ישראל הק' כי הם מבחר כל הנביאים
וטובים ולכן נק' אישון עינו ית' של כללות העולם. וע"י ישראל
הדבקים בו ית' ועוצם קדושתו ובהירותו השוכן
עליהם נמשכת ראיתו לכל העולם כמו דרך העינים
נמשכת הראיה לכל הגוף. שם
בא.
ארץ ישראל
ולשון הקודש
כיון
שעיקר הדיבורים והאותיות שרשם הם בארץ ישראל
הק' א"כ מוכרח שהעם היושב עליה יהי' מדבר בלה"ק
ובלשון הקודש שהיא הדיבור הקדוש שבו נבראו
כל העולמות. ואם אינם מדברים בלה"ק א"כ הארץ אינה
שייכת להם ובנקל לגרשם מן הארץ ושלנו היא כי
אנו מוכרים בלה"ק. שם שלח.
מלכויות
מתגרות
אמרו
חז"ל שם ראית מלכויות מתגרות זב"ז זו בזו תצפה
לרגלא דמשיחא. ולכאורה יתמה הלא בעינינו ראינו
כמה וכמה מלחמות עצומות ועדיין לא בא משיחנו? עפ"י דברינו
יובן כי בראותינו מלכויות מתגרות זב"ז וכ"א
רוצה להגדיל יותר כבוד מלכותו, אזי נשים אל
לבנו;
אם מלך ב"ו שמלכותו קטנה מאד ואינו יודע קיצו
ואינו בטוח שינצח את חברו, הוא משים נפשו בכפו
כדי להגדיל מלכותו מכ"ש המלך הגדול והנורא
ממ"ה הקב"ה ית"ש אשר לו לבדו יאתה המלוכה! כי המלך הוא
החיות והכח של העם, ולכן אותיות מלך הוא באמצע הא"ב
שבהם נבראו כל העולמו, כמו החיות שבאדם שהוא
באמצע הלב מכ"ש שראוי ונכון להסב לו לבדו המלוכה. וזהו בידינו
שנעשה תשובה שלימה ונמסור כל כוחינו וחיותינו
אליו,
וז"ש שתצפה כו'. גם יש בזה דבר פנימי יותר כי בראותנו
מלכויות מתגרין ורוצים להגדיל מלכותם נבין
שאז העת עת רצון למדת מלכות, ורוצה שיהי' לה עליה, ולכן עלינו
להכין עצמינו בעת רצון הזאת ולעשות השובה שלימה.
וז"ש אם ראית שהמלכויות מתגרין תצפה כו' ר"ל
תצפה ותבקש מהשי"ת ב"ה ע"ז ותעשה תשובה שלמה. שם פקודי.
מקור
החיות
האדם
צריך שידע שנפשו וחיותו דבוקים בחיות הבורא
ב"ה הממשיך לכל הנבראים, כי כשאדם משיג זה ויודע וזוכר
תמיד לנגד עיניו כמ"ש שויתי ד' לנגדי תמיד, גם י"ל 'לנגדי'
לשון המשכה מלשון נגיד ונפיק, ר"ל; שהמשכות הבורא ב"ה
וחיותו תמיד אצלנו ובלתי זאת א"א לחיות אפילו
רגע אחד. וכשיודע זאת יבין גדלות הבורא ב"ה, וידבק ויקשר
עצמו במקור הרחמים והחיים, אשר ממנו נמשך החיות
לכל חי, שהוא למעלה מהעולמות והצמצומים. כי שם הוא בלי
גבול,
ולכך אחז"ל עתידים צדיקים להחיות מתים, ואיש משענתו
בידו מרוב ימים. ולמדו גז"ש ממשענת אלישע. וצ"ל למה תלויה
תח"ה [תחית המתים] במשענת? אך כי החיות הנמשך מאדם הוא כמו
ק"ו ומטה, אמנם כשאדם
מבין שהמשכת חיותו הנק' קו ומטה הוא דבוק במקור
החיים, הוא נקרא משענת, כמו המטה שאדם נשען עליו. כן המקור הוא
נשען על חיות האדם הנקרא ק"ו וע"ז ממשיך חיות ושפע
ממקור החיים דרך המשכה שהוא קו ומטה הנק' וא"ו וזהו בווין
תתקטר, שע"י הווין נתקשר עולם התחתון הנקרא
שכ"י בעולם העליון הנקרא בינה. שם ויגש.
אהבה
הדדית
כשתהי'
דבוק בו ית' באהבה ובדביקות נפלאה בכל נפשך
ובכ"מ [ובכל מאדך] תגרום ע"י גודל אהבתך שיהא
גם הוא אוהב אותך אהבה נמרצה אהבה גדולה ויהי'
נמשך אליך גודל גדולתו ית'. שם נח.
מחשבה
ומעשה
בכ"ד צריך מחשבה
ומעשה, אז הוא כשלימות כמו גוף ונשמה. כמ"ש
תפלה בלא כוונה כגוף בלא נשמה, נמצא כשאדם חושב
מחשבה רעה הוא כנשמה בלא גוף כי לא נעשה עמו
מעשה.
אמנם, כשחושב
מחשבה טובה, הגם שלא נעשה עמו עשי' מכ"מ הגוף של ישראל
שחושב זה מצטרף למחשבה טובה הזאת מחמת שהמחשבה
היא טובה וגוף של ישראל הוא ג"כ טוב. שם ויחי.
החרטה
אדם אשר
לו עיני שכל ע"י התשובה וע"י הבושה וחרטה הוא
מוציא היותו שהכניס בהתואה, כי חרטה הוא לשון
חקיקה כמ"ש בחר"ט אנוש, והבושה הגדולה אשר יש לו היא כאילו
נידון באש של גיהנום בחטאיו, כמ"ש בגמרא כל המתבייש
מחטאיו מוחלין לו כו'. כי הבושה הגדולה חיא במקום אש
של גיהנום וכשמתבייש ממילא הוא מתחרט בחרטה
גדולה ובודאי מוחלין, נמצא בעוה"ז בקל יכול לתקן ע"י
עזיבה ובושה וחרטה מפני שכחו אז כאן, כחו עתה, וכמו שעשה העבירה
בכחו והכניס כחו אל הסט"א כן ע"י התשובה שהיא
העזיבה והחרטה ובושה מוציא חיותו שהכניס בעבירה
ומחזיר אבדה לבעליה לשורשם ועי"ז נפטר מכל
דינים וחטאיו ופשעיו. הם יום יום לנגד עיניו, ונקרא מארי
דחושבנא, כי בזה שמתבייש מחטאיו ומתחרט ועושה
לו דין בעצמו כנ"ל ע"י הבושה הגדולה נפטר מן
הדין. שם קדושים.
היראה
והענוה
עיקר
העבודה היא היראה הגדולה והענוה והשפלות לפני
ית"ש. כי כשאין לאדם יראה וענוה הוא מחזיק א"ע
ליש והוא הוא המדבר והמשבח את המלך וגדול מאוד
שבח המלך ועבודתו בעיניו שיש בו די. משא"כ כשיש
לאדם יראה גדולה וענוה ושפלות כנ"ל. כל מה שמשבח
אינו גדול בעיניו ומוסר נפשו וכל חיותו אליו
ית', והוא
בעיני עצמו כלא היה ורוצה ומשתוקק מאד להתדבק
ולסבב בכל מהשבתו וחיותו להוגת בהירותו. שם צו.
שורש
המלכות
למה אמר
יעקב שלא בפניו לאדוני לעשיו? אך התירוץ ע"ז שנדקדק
עוד מ"ש לאדוני לעשו והיה די באומרו לאדוני
עשו? אך
לא רצה הצדיק הזה להכריע עצמו ולהשתחוות לפניו
לעשות לעצמו עבד לפני עשו הרשע. אך עשה כ"ז אל
הכח והממשלה והשררה הניתן לו, שהוא חלק אלקים וזה
שאח"ז שאם יזכה יבחין, ר"ל כל מי שיש לו עיני שכל ויזכה, לשון זכות המחשבה, יבחין, שזהו ממלכות
וממשלת הבורא ב"ה השורה עליו. ועי"ז נדבק ונמסר
במלכות הבורא ב"ה ומכניע עצמו לו ית"ש, ועי"ז נתגדל
החלק ונדבק בשורשו. ויכול להיות שיסתלק המלוכה והכח
ממנו ולא יוכל לעשות מאומה כי מקודם היה החלק
והניצוץ ההוא מצומצם למשועבד אצלו, וע"י המשכיל
ההוא נתגדל תחלק והניצוץ ההוא ונדבק בשורש
המלכות הבורא ב"ה. שם וישלח.
ירידה
לצוֹרך עליה
צריך
להמשיך דבקות הבורא בכל העולמות ובכל עשיות
ולדורי דורות. וזהו מצוות פו"ר [פריה ורביה] שיומשך
זרע ישראל לדורות עולם, וע"י תומשך גם דבקותו ית' הגם שדבקות
הבורא ב"ה הוא אור צח ומצוחצח, וע"י עשית מצות פו"ר
או שאר מעשים הגשמיים נמשך למטה ונתלבש אפילו
בעולמות התחתונים. ולכאורה נקראת ירידה ח"ו
לגודל ערכו אמנם הוא צורך עליה לכל העולמות
שיודבקו לשורשם וזהו רצונו ית'. שם ויחי.
מליצי
יושר
המליץ
בינותם, פרש"י שהמליץ היה תמיד ביניהם בעת שדברו
עם יוסף ועכשיו לא היה המליץ אך הלשון מוכיחה
כי המליץ בינות' שעכשיו היה המליץ בינות'. וי"ל דרך רמז
כי כשהאדם מתוודה חטאיו ופשעיו ובדעתו הוא
רחוק ממש מהשי"ת וגם סובר שהשי"ת לא הטה אוזן
אליו מחמת רשעו, ובאמת השי"ת הוא רחום וחנון וכשאדם
מודה ועוזב חטאיו השי"ת מרחם עליו ושומע צעקתו, ומה גם שיש
מלאכי רחמים ומליצי יושר גם אליהו ז"ל כמשחז"ל
אליהו כותב זכויותיהן של ישראל וממליץ תמיד
על עמו ישראל המתודים ועוזבים פשעיהם ומעוררים
רחמי הש"י על זה האיש כמ"ש ומודה ועוזב ירוחם. וזשה"כ ולא ידעו כי
שומע יוסף, כי יוסף הוא דביקות הבורא ב"ה בישראל
וז"ש כי המליץ בינותם הם המליצי יושר. שם מקץ
כחודו
של מחט
האדם
משוטט תמיד במחשבה לכמה דברים כאחד אשר מזה
באו מחשבות זרות בתוך התפלה. משא"כ כשמצמצם ומשעבד
לבו ומחשבתו רק לכוונת התפלה ההיא זהו עיקר
העבודה ועי"ז תפלתו נשמעת, כי ידוע שיש מסכים
המבדילים בין תפלתו ובינו ית"ש צריך בתפלתו
ובמחשבתו היפה לחתור במסכים הנ"ל ולהעבירם
עד שתעלה תפלתו. וזה ידוע כי בדבר חד ודק בראשו
יכול לחתור משא"כ דבר רחב ועבה אינו יכול לחתור, כך כשכוונת
לבו ומחשבתו רחבה ומשוטט בבמה דברים אינו יכול
לחתור ולהעביר המסכים, משא"כ כשמצמצם מאד כל כוונת לבו
ומחשבתו כצמצום גדול ולהביא בשיעבוד הכוונה
עד שנעשה דק מאד, רק בכוונות התפלה ההיא, יכול לחתור
ולהעביר המסכים וזהו 'עג עוגה ועמד בתוכה ואמר
איני זז מכאן' ר"ל שצימצם כוונת לבו ומחשבתו
כאדם שעושה עוגה ואינו רוצה לזוז לשום צד. ועי"ז נשמעת
תפילתם. ואפשר לומר שזה מה שרמזו חז"ל פתחי לי
אמר הקב"ה פתחו לי כחודו של מחט ואני אפתח לכם
כפתחו של אולם, ר"ל; כחודה של מחט דווקא שתהה כוונת לבבם
ומחשבתם דקה מאד ולהביא בשיעבוד כוונת הלב
בדביקות הגדולה וזהו כחודו של מחט כי המחט
הוא גורם הדביקות שמאחין ומחברין בו הבגדים
שם תולדות
גרים
נפשות
ישראל נמשכות מאבות הק' שהם המרכבה וקב"ה וישראל
כולו חד. ולכן ראוי שבטבעם יהיו דבקים בו ית'. אמנם גרי אומות
העולם אינם רק מה שרואים העולמות ושמים על
לבם שאין בירה בלי מנהיג ומכירים מלכות הבורא
ית' וממשלתו בעולם, ונופלת יראתו על פניהם ומתגיירים.
לכן הם מבחינת מלכות. והנה רות הצדקת בגודל הכרתה במלכות
הבורא ית' עזבה מלכות בית אביה ומסרה נפשה לבוא
תחת כנפי השכינה, לכן פעולתה ועשייתה עשתה
רושם גדול עד למטה שיצא ממנה שורש המלכות לכל
ישראל. שם יתרו.
בואו
חשבון
הפליגו
בשבח ארץ ישראל שהיא זבת חלב ודבש כו'. וגם ארץ חטה
ושעורה כו'. וכי זה הוא התכלית שיהי' לישראל הקדושים
לאכול ולשתות די והותר? הלא אברהם אבינו בחר העוני והגלות
לבניו ואיך הסכים ורצה בזה? אך הענין שבאמת העיקר
נתינת א"י היא בשביל שיש בה עשר קדושות ועבודת
הבורא ב"ה תורה, ותפלה ומצוות, שיש בנקל לקיים הכל, כמשחז"ל אוירא
דא"י מחכים. עיקר א"י הוא
עבודת הבורא ב"ה ולהשתעשע בבהירות אורו ית'. וז"ש ארץ אשר
עיני ה' אלהיך בו' שעין הוא לשון מראה כמו ועינו
כעין הבדולח וכן הוא לשון זריחה כמו ויכס את
עין הארץ, ר"ל ארץ בהירות וזריחות הבורא ב"ה בו
יותר מכל מקום. והנה תחילת קדושת וכיבוש א"י היה
עיר חשבון כמ"ש וישב ישראל בחשבון וז"ש על כן
ר"ל בשביל כן יאמרו המושלים ביצרם שרוצים לעבוד
הבורא ב"ה שהיא בחי' א"י יהי' ג"כ תחילת הכל בואו
חשבון, בואו ונחשוב. שם קרח.
משל לשני
ילדים
ידוע
שהתורה הקדושה ותרי"ג מצוות הק' הם לטובתנו
והם רק עצות לנטות אותנו לצד החיים כמו האדם
המיישר את בנו לילך בדרך טובה ושלא יפול לבור
אפל או בטיס היון ויטנף את בגדיו. הנה כשהתינוק
אינו שומע בקול אביו ואחר כך התחרט שלא שמע
בקולו הנה יש בזה שתי בחינות; יש תינוק שאינו חכם
כל כך להכיר איזו דרך הטובה ואיזו הרעה והדרך
הרעה עדיין טובח בעיניו ורצונו עוד לילך בדרך
זו רק שהוא מתחרט שמשים על לבו שאביו לא צוהו
לילך בדרך זו והזהירו בכמה אזהרות והוא מתיירא
מאד מאביו. ולכן הולך ומפייסו וחוזר בתשובה. הנה אביו אע"פ
שניחא לו שבא ומפייס אותו אעפ"כ גוער עליו בנזיפה
וא"ל למה עשית זאת הגם שאינו עליו בכעס גדול
כמקודם. וזהו הזדונות נעשו כשגגות כששב מיראה. אמנם יש בחינה
ב' והוא כשהתינוק חכם ונותן לבו לדעת על מה
צוהו אביו לילך בדרך זו והזהירו מאד שלא ילך
בררך השניה ומבין באמת שהוא דרך החיים והטוב
והדרך השניה היא דרך הרע המשוקץ והמתועב, נמצא כשהוא
מתחרט הוא צועק במר נפשו על מה שהלך בדרך המתועב
ההוא וטינף בגדיו ואת עצמו ובוכה מאד ע"ז ובא
אל אביו בבכיה רבה ובקול מר ובתלונה על שהניח
אותו לילך בדרך זו, באומרו אני נער ובער ולא אדע היה
לך לתפוס אותי בידי ולא להניחני ועכ"פ כשהנחת
אותי ואתחזק ואלך בעצמי לא היה לך לעמוד מרחוק
רק לעמוד אצלי מקרוב ולשמור אותי שלא אפול
ח"ו ואטנף בגדי ואותי? וז"ש אל תעזבני ה' אלהי ר"ל מלהחזיק
בידי שלא אפול. נמצא הילד הזה כשבא בצער גדול ובמרירות
על שטינף את עצמו ובגדיו הנעימים והיקרים הנה
מה מאד נכמרו רחמיו של אביו עד שאינו יכול לסבול
מרירות צעקתו מקירות לבו עד שמבקש את בנו החביב
שלא יבכה מפני שלא יכול לשמוע ומפייס אותו
בכל מיני פיוסים ואומר לו למה תצעק על שטנפת
בגדיך אני בעצמי אקנח אותך ואת בגדיך. ואעפ"כ הנער
בוכה ואומר לו אביו אני אעשה לך בגדים חדשים
לבנים ויפים וזהו שאחז"ל השב מאהבה ר"ל שאוהב
את הקב"ה ואוהב דרכיו הק' והנעימים נעשו לו
בזכויות ואם התינוק בוכה עוד ממרירות לבו אביו
מפייס אותו מה אתה בוכה עוד שאל ממני מה אתת
מבקש מה שתרצה אתן לך וז"ש דהע'ה הלא משנאיך
ה' אשנא ובמתקוממיך אתקוטט. שם תשא.
החוזה
מלזבלין על ספרו
ידוע
ליודעי שאין דרכי להתנהג בגדלות ומה גם ליתן
הסכמה על ספר אך לכבוד גברא רבא בטלתי רצוני, כי הנה ידוע
הרב מגיד משרים החריף ובקי בנגלה ונסתר קדוש
ישראל כבר יצא טבעו בעולם ע"י ההקדמה לספר "לקוטי
אמרים" של מורינו ורבנו הגדול והקדוש מו"ה דוב
בער ז"ל. ועתה הראו לי כתבים, חדושים מתלמידו הרב
המגיד מו"ה שלמה מ"מ דק"ק סקאהל הנקרא ר' שלמה
לוצקער וקארצער, וראית בהכתבים כמה וכמה חדושים
נפלאים ומתוקים מדבש. ומאד נהניתי מהם ושמעתי שיש אנשים
שמקפידים דוקא להיות הסכמה ממני הוכרחתי לבטל
רצוני וליתן הודעה שמאד מאד ישרו בעיני ומאד
ראוי לפרסמם ברבים ורבים ישתו דבריו הנעימים.
מתוך ההסכמה ל"דברת שלמה".